בין הסערה לחיבוק

בין הסערה לחיבוק יש רגעים בשנה שבהם אפשר כמעט לשמוע את הנפש צומחת. בין תשעה באב לט”ו באב – כל יום מוסיפים בבניין, באור, בתקווה. מיום של חורבן אל יום של אהבה, שמחה ובחירה. אבל בחוץ – מסביב יהום הסהר. הכול נפיץ. מילה אחת בטעות – וכולם שופטים. תמונה אחת – והמדינה עולה בלהבות של תגובות. עולם שבו לא שומעים – רק מגיבים. לא נרגעים – רק מתלהטים. ואני בוחרת להיכנס אל השקט. לבית של הרבי. למקום שבו מותר לגדול בקצב אחר, להיות בנוכחות, להתבונן פנימה – ולבנות בלי רעש. אולי דווקא עכשיו, כשהעולם כולו מתלקח,